פסק-דין בתיק ו"ע 49119-12-10

בפנינו ערר על החלטת המשיבה מיום 14.11.10 לפיה נדחתה תביעתו של העורר בטענת סף לאור העובדה שאינו עונה על הגדרת "נכה" לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: " חוק נכי רדיפות הנאצים"), היות והוא היה זכאי לתבוע את גרמניה לפי סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני והסכם השילומים לא מנע ממנו זאת ולכן אין לו זכות תביעה לפי החוק הישראלי.

המחלוקת בין הצדדים היא משפטית גרידא,על כך גם הצהירו הצדדים בדיון בפנינו.

העובדות שאינן במחלוקת:

1.                  העורר יליד 1941, נולד בעיר בוכום שבגרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

2.                  אמו של  העורר הינה יהודיה ילידת גרמניה והאב אזרח גרמני ממוצא ארי.

3.                  אימו של העורר ושניים מאחיו נרצחו ע"י הנאצים,אביו של העורר נלקח למחנה עבודה על רקע נישואיו עם יהודיה והעורר חי חיי סתר עד תום המלחמה,אח"כ הועבר לבית יתומים בהמבורג ועלה לישראל בשנת 1947.

טענות העורר:

ב"כ העורר טוענת שפרשנות סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני לעניין המועדים לתחולת הסעיף נידונה בערכאות שיפוטיות שונות והפרשנות שהתקבלה הינה כי סעיף 4 לחוק הגרמני חל לגבי מי שהיה תושב קבע בגרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-30.1.33 ועזב אותה או גורש ממה לפני דצמבר 1937.

מאחר והמערער נולד בשנת 1941 (היינו, לאחר דצמבר 1937), ועזב את גרמניה ב- 1947, או בסמוך לכך, אין הוא נכנס לגדר סעיף 4 לחוק הגרמני ולכן אין מניעה שהוא יוכר ע"פ חוק נכי רדיפות הנאצים.

לחילופין, טענה ב"כ העורר, שגם אם היה העורר זכאי להגיש פיצויים לפי סעיף 4 לחוק הגרמני, אין בדין הישראלי לרבות בסעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים או בהסכם השילומים, כדי לחסום בעדו עקב כך מלהגיש תביעה לפיצויים גם לפי החוק הישראלי.

טענות המשיבה:

ב"כ המשיבה טענו שהעובדה שהעורר נולד בשנת 1941 בגרמניה ועזב אותה לאחר 1947 מביאה למסקנה שסעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני חל עליו והסכם השילומים לא כלל אותו ולא מנע ממנו הגשת תביעה לגרמניה.

המשיבה טענה שהפרשנות שנתן העורר לתאריך דצמבר 1937 שמצוין בהודעת הערעור כמועד שתוחם את השהייה בתחומי הרייך, איננה נכונה. הסעיף מדבר על שהייה באיזור הרייך הגרמני בגבולות של 1937 קרי התאריך תוחם טריטוריה ולא שהייה או נרדפות  וכך גם נקבע ע"י בית המשפט העליון  ובפסקי דין אחרים.

דיון

הסכם השילומים שנחתם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה ביום 10 בספטמבר 1952, או כפי שמכונה "הסכם לוכסמבורג" (כתבי אמנה מס' 69 לשנת 1952 ), הסדיר את סוגיית תשלום התגמולים לנרדפי הנאצים.

מכוח ההסכם הזה העבירה ממשלת גרמניה לממשלת ישראל סכום מסוים לפיצוי כולל בעד הוצאות קליטתם של ניצולים שנעקרו ממקום מגוריהם בגרמניה ובארצות שהיו תחת השלטון הנאצי. 

ראוי להזכיר שלמדינת ישראל אין חובה עצמאית לפצות איש בגין סבלו בתקופת השואה שכן היא איננה אחראית בשום אופן וצורה לאותו סבל או נזק. מדינת ישראל חבה כלפי ניצולי שואה רק מכך התחייבות שלקחה על עצמה מול גרמניה ורק לגבי ניצולי שואה שבגלל הסכם השילומים שוב לא יכלו לתבוע את גרמניה באופן ישיר. למדינת ישראל אין חבות כלפי ניצולי שואה להם הייתה אפשרות לתבוע ישירות את גרמניה קרי כלפי אלו שהסכם השילומים לא מנע מהם את אותה אפשרות תביעה.

סעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז-1957 מגביל את הזכות לפיצויים (במסגרת הסכם השילומים) למי שלא יכול היה לתבוע פיצויים בגין נרדפותו בגדרו של חוק הפיצויים הגרמני, וכך לשון החוק:

1.    (א)   בחוק זה -